פרויקט ה-100

לפני מספר חודשים סיימתי תואר בוגר באומנויות (ספרות וקולנוע), או אז נחתה עליי ההבחנה שב-5 השנים האחרונות קראתי מה שאמרו לי לקרוא, חשבתי מה שציטטו בפניי ותיקנתי את סיכומיי על פי הערותיהם של אקדמאיים אחרים. בד בבד עם פציעה שהשביתה אותי מריצה (כנראה ש-150 ק״מ בשבוע - גם אם תוכננו היטב - בסוף מתבטאים היטב בגידים ובמפרקים) נולד לו פרוייקט המאה הראשון שלי: קריאת 100 ספרים מספרות העולם. כך מצאתי את עצמי שוב, כאשר המציאות סביבי הולכת והופכת מתקדמת יותר, הולך ומקדיש חלק ניכר יותר ממני לבסיס, ובמקרה הזה, למילה הכתובה. זו שנכתבה באצבעות אנושיות - אות, אות.

החלטתי לחזור אל מדף הספרים הקאנוניים - חלקם קראתי לפני 20 שנה, חלקם קראתי לפרקים עבור עבודה זו אחרת וחלקם לא קראתי מעולם. ניסחתי מספר כללים פשוטים: לא לאמץ רשימה קיימת אלא לנסח אחת אישית משלי, לבחור בספרים שהטביעו חותם על עולם הספרות והתרבות (למיטב שיפוטי) או כאלה שיש להם ערך רגשי כלשהו עבורי ולהתמקד בספרות עולם (לספרות עברית אני מקווה להקדיש רשימת 100 נפרדת..).

לאחר קריאתו של כל ספר, ישבתי וכתבתי ביומן קריאה, בו סיכמתי את עיקר העלילה, כמה מן הרשמים האישיים שלי וסיכמתי מאמר או שניים הדן בו מבחינה ספרותית או פילוסופית. החלטתי שלאחר כל 10 ספרים, אערוך מעין סיכום מקומי ואכתוב כאן כבמעין מטא-יומן קריאה.

ניגשתי אם כן לפרוייקט בחיל ורעדה וגיבשתי את רשימת 10 הספרים הראשונה מתוך ארון הספרים של... אשתי.

10 הספרים הראשונים שבחרתי:

1. מר ורטיגו. פול אוסטר. 1994.

2. מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. דאגלס אדאמס. 1979.

3. בית האלוהים. סמואל שין. 1978.

4. האמן ומרגריטה. מיכאל בולגקוב. 1967.

5. הרוזן ממונטה כריסטו. אלכסנדר דיומא. 1884.

6. הזר. אלבר קאמי. 1947.

7. מיו מיו שלי. אסטריד לינדגרן. 1954.

8. עפיפונים. רומן גארי. 1980.

9. יומנה של אנה פרנק. אנה פרנק. 1944.

10. אנה קרנינה. לב טולסטוי. 1877.

וכך, במקום לקום ב-5 בבוקר ולצאת לריצה של שעתיים-שלוש, קמתי בחודש האחרון ב-5 בבוקר, הכנתי כוס קפה והתמקמתי לי במרפסת הקטנה שלנו, בעלת 12 המטרים הרבועים התלויים להם בין האדמה לשמיים בקומה 11, והתחלתי לקרוא.

————

את הקריאה התחלתי ב״מר ורטיגו״ (פול אוסטר, 1994) שלקח אותי למסעו האקזיסטנציאליסטי של וולט שתחת חניכתו של ״מאסטר יהודי״ לומד לעוף (״עליך ללמוד לחדול להיות מי שאתה. בזה זה מתחיל ומזה נובע כל השאר. אתה צריך ללמוד לתת לעצמך להתפוגג״), ומחפש משמעות לחייו במציאות אבסורדית-מאגית. משם המשכתי ל״מדריך הטרמפיסט לגלקסיה״ (דאגלס אדאמס, 1979) ולארתור דנט שנסחף למסע אינטרגלקטי לאחר שכדור הארץ כולו נחרב עקב בנייתו של מחלף בין-כוכבי. במסעו הוא מצטרף לזאפוד נשיא הגלקסיה לכוכב האגדי אגדתיאה ולשאלה הנצחית ״להכל״. התשובה (״42״) אינה מספקת (היות ולא הוגדרה שאלה) ולשם כך נבנה לו מחשב על למציאת השאלה - כדור הארץ. כדור הארץ (שנבנה על ידי עכברים ״פאן ממדיים״) נחרב (כאמור) רגע לפני שהגיע לשאלה ולכן הסתפקו הם כולם בשאלה ״בכמה דרכים יהלך לו האדם?״. דרך הומור ואבסורד מורד אדאמס בשאלות הגדולות במעין תגובה אותנטית המסתכמת בקבלה וסקרנות. ומן המאגי קורקעתי היטב למציאות בספר ״בית האלוהים״ (סמואל שם, 1978) המספר את סיפור הטראומה (לאחר ההתפכחות) של רוי באש, סטאז׳ר בבית חולים. במסע חניכה בדיוני-ריאליסטי ומטריד במיוחד נקרא הספר ככתב התנגדות מוסרי על אודות הדיסוננס שבין האתוס הראשוני הקיים במחשבה ובאידיאל המקצועי למציאות בעולם הרפואה.

אל הספר הרביעי פניתי בחשש וביראת כבוד - יצירת המופת ״האמן ומרגריטה״ (מיכאל בולגקוב, 1967). ביומן הקריאה, כתבתי באותיות לבנה סגולות: ״כנראה הספר הטוב ביותר שאי פעם קראתי״. הספר (״כתבי יד אינם נשרפים!״), מתאר בסיפור עלילה מאגי את מוסקבה הסובייטית של שנות ה-30. בסיפור פתלתל על אודות השטן ופמלייתו (פאגוט, עזאזלו ובהמות החתול השחור הכמו-אנושי), ועל אהבתם של האמן ומרגריטה (ההופכת למכשפה המרחפת לה ברחובותיה החשוכים של מוסקבה בסצנה מהפנטת). הספר (המדהים) מהדהד את הרוע הכרחי לקיומו של הטוב בדיאלקטיקה עמוקה ביניהם, עם דמותו האמביוולנטית של השטן המשליט טרור בשליחותו של האל וחושף את אי הסדר המוסרי העמוק של החברה הסובייטית.

בספר החמישי (בן ה-920 עמודים..) ״הרוזן ממונטי כריסטו״ (אלכסנדר דיומא, 1884) נסחפתי לעולמו של אדמונד דנטס שנבגד על ידי חבריו ונשלח למאסר ארוך במצודת איף. הוא מצליח להימלט ויוצא למסע נקם בכל אלה שבגדו בו (״מיניתי עצמי במקומה של ההשגחה העליונה.. כעת יפנה לי אל נקמות את מקומו על מנת שאעניש את הרשעים!״). המסע שלו החזיר אותי ליחס המורכב שבין נקמה (אנושית) וצדק (אלוהי) ועל היותו של צדק מצפנו של המוסר. שלא כגיבורי האבסורד מן הספרים הקודמים, לוקח דנטס את המציאות לידיו ומתעמת לאורך הדרך עם המחירים המוסריים עמם הוא נאלץ להשלים.

לאחר קריאת הספר השישי, ״הזר״ (אלבר קאמי, 1947), כתבתי באותו דיו דיגיטלי סגול שמדובר בנובלה המושלמת ביותר שקראתי - ללא פרט שרירותי או חסר משמעות ונדמה שאין לשנות בה דבר. בהתאם כתבה המתרגמת על הספר בהערותיה ״מחווה אלגנטית אחרונה, גאה וצנועה כאחת של אומנות כתיבה קלאסית, בתוך מציאות שלאמיתו של דבר אינה עשויה עוד להזין את האמנות הזאת״. בספר, מרסו חי את חייו במרחק מה-רגשי מן המציאות ומסתבך במעשה רצח. לבסוף הוא נמצא אומנם אשם, אך על אודות אדישותו למות אימו (״היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע״). בקונטרסט מלא לרוזן, סיפורו של מרסו הינו סיפור רצח נטול כל מתח המממש ספרותית באופן מלא את תורת האבסורד (שקאמי היה ממנסחיה) על אודות חברה המנסה למצוא סדר באבסורד. מרסו מסוכן מכיוון שחשף את חוסר המשמעות שבקיום. מדובר באנטי-רומן שחרט בכותרתו: האדם קיים ולא נעשה.

הספר השביעי היה הספר הראשון שהלכה למעשה - הביא אותי לדמעות. מדובר בספר הילדות של אשתי תמרה, ״מיו מיו שלי״ (אסטריד לודגרן, 1954) המספר את סיפורו של בוסה, ילד שנעזב לאחר לידתו על ידי אביו ואומץ על ידי קרובי משפחה מתעללים. בוסה בורח בדמיונו ל״ארץ מרחקים״ שם הוא נלחם בקטו האביר ומתאחד עם אביו המלך. הילד בוסה עוקב היטב אחר תבנית המיתוס הקלאסי של מסע הגיבור (על פי גו׳זף קמפל): הוא נקרא להרפתקאה, נעזר בקסם ובשוליה, נסחף לעולם אפל שם הוא נאבק עם הרוע האולטימטיבי ובסופו הוא חוזר לביתו. והרי זו דרכו של בוסה לא לברוח מן המציאות - אלה להתמודד עמה.

הספר השמיני שבחרתי הוא ״עפיפונים״ (רומן גארי, 1980) - ספר שהוא כולו שיר וחוויה פואטית מהממת. עלילת הספר מתרחשת בצרפת ופולין בימי מלחמת העולם השניה, ונוסבת סביב סיפור אהבתם של לודו ולילה. דודו של לודו הוא אומן עפיפונים מפורסם המעיף את יצירי כפיו השמיימה (״מה מאפיין את החן? התנועה״) כמטאפורה לתום ולילדות שהופכים לעוגן לאנושיות בימים אפלים (״הנאצים הם אנושיים, והאנושי שבהם הוא חוסר אנושיותם״). הספר מקדש את הזיכרון כבסיס לתקווה ומשקף מספר מנגנוני הישרדות ובתוכם שימור הזהות התרבותית והאישית. מבין הספרים כולם עד עכשיו, מן הספר הזה ליקטתי את מספר הציטוטים הרב יותר.

לספר התשיעי בחרתי לחזור ל״יומנה של אנה פרנק״ (אנה פרנק, 1944) ולקולה המתבגר אל תוככי מלחמת העולם השניה, תוך תיאור חייה במסתור באמסטרדם. את הספר סיימתי עם צפייה בסרט ״החברה הכי טובה שלי, אנה פרנק״ בנטפליקס המספר (בין השאר) את סיפור מותה של אנה ממחלת הטיפוס במחנה הריכוז ברגן-בלזן.

כספר שיסגור את עשיריית הספרים הראשונה בפרוייקט בחרתי את הרומן האלמותי ״אנה קרנינה״ (לב טולסטוי, 1877) [הפעם בחרתי לקרוא את הגרסא החתוכה בת ה-400 עמודים]. זו לא הקריאה הראשונה שלי באפוס הזה המספר בניגוד סימפוני שני סיפורי אהבה מקבילים, בין אנה וורוניסקי ולווין וקיטי. טולסטוי מתאר ברומן ריאליסטי-פסיכולוגי מהמם את המחשבות, ההתלבטויות של הדמויות באופן המאיר בצורה מהפנטת מורכבויות מחשבה כבספרות ״זרם תודעה״ שהקדימה את זמנה. הוא עושה זאת מבלי לשפוט אלא מתוך בחינתו של מושג החופש לאורם של הצורך באותנטיות רגשית ואידיאל מוסרי. ולא, עדיין אין על טולסטוי בהבנייתה של מציאות מתוך מילים מודפסות (את תיאור מירוץ הסוסים של ורוניסקי, אני יכול לקרוא פעם אחד פעם ולהתפעל מחדש).

———

הלאה לעשיריית הספרים הבאה.

———

(ולא, לא השתמשתי ב-AI לכתיבה. ובשל מה לטרוח? מי הולך לקרוא את זה בכלל?)